לא רק עבודה: מפעל 'יציר כפיים' מעניק תקווה לאנשים עם מוגבלות נפשית

כתבה שפורסמה באתר ״דבר״ בעקבות ביקור של הדס, הכתבת, במפעל יציר כפיים.
לקריאה באתר דבר > הקליקו כאן

עו"ס רותם ממן, מנהלת היחידה לשיקום תעסוקתי של עמותת מכון סאמיט שמפעילה את המפעל המוגן, מספרת ל'דבר' על השילוב של אנשים עם מוגבלות נפשית, תעסוקת ביניים – ועד שילוב במשרות היי-טק ותרומה לגיוון החברתי: "אדם צריך למצות את הפוטנציאל שלו לצד חיבור לצרכים"

מפעל השיקום של מכון סאמיט, 'יציר כפיים', הוא לא רק מקום עבודה. מלבד מקום המייצר מוצרי קרמיקה מבד ומעץ, הוא מרחב שבו אנשים עם מוגבלות נפשית לומדים מחדש מה זה לקום בבוקר, להחזיק סדר יום ולהאמין בעצמם. המפעל לא מציע הבטחות, גם לא שכר גבוה. רק תהליך, בו הרווח הוא השיקום.
בכניסה למפעל, שממוקם באזור התעשייה תלפיות בירושלים, אין פס ייצור או טכנולוגיה מתקדמת במיוחד. בחיקו מופעלות כמה סדנאות ייצור מצומצמות – קרמיקה, מתפרה, סדנת עץ. אך יש בו דבר שקשה לראות במפעל אחר, תקווה. לא מדובר בתקווה רומנטית או נאיבית, אלא כזו שעוברת דרך עבודה בידיים, לוח זמנים קשיח, עמידה בתוכניות שיקום ועבודה אינטנסיבית על פיתוח היכולת של כל עובדת ועובד.

אל המפעל המוגן הזה, מבהירה עו"ס רותם ממן, מנהלת היחידה לשיקום תעסוקתי של העמותה, מוזמנים עובדים בהליך שיקומי שמעוניינים בסופו של דבר לצאת לשוק החופשי. "זה לא חוג", היא אומרת, "בסוף צריכים לצאת מוצרים, והם צריכים להיות טובים. המוצר העיקרי הוא כמובן השיקום, לכן אנחנו לא מאפשרים 'להיתקע' במפעל המוגן".

מכון סאמיט הוא עמותה העוסקת בשיקום אנשים עם מוגבלות כבר יותר מ-50 שנה, והוא מפעיל בין היתר גם דיור מוגן, קהילה טיפולית ואומנה. שירות השיקום התעסוקתי מוצע למשוקמים במפעל המוגן כחלק מסל שיקום בישראל. סל השיקום נוצר במסגרת חוק שיקום נכי נפש בקהילה, שנכנס לתוקפו בשנת 2000, במטרה לצמצם מאושפזים במוסדות סגורים על ידי הענקת השיקום בקהילה.

השיקום התעסוקתי של סאמיט בנוי משלושה שלבים: המפעל המוגן, תעסוקה מעברית ותעסוקה נתמכת. "יש לנו רצף שיקומי. אפשר לבחור להתחיל בכל אחד מהאפשרויות, ואפשר לעבור את כל הרצף", אומרת ממן. השלב הראשון הוא המפעל המוגן, משוקמים יכולים לשהות בין שלושה חודשים לשנה, כשהמטרה היא שיצאו וישתלבו בעולם העבודה. "המטרה של המפעל הזה היא לשקם אותם, להעביר אותם תהליך בו הם עובדים על הדברים שמעקבים אותם מלהשתלב בשוק העבודה".

במסגרת תעסוקה במפעל מוגן, אדם בהליך שיקומי הבוחר בשיקום תעסוקתי, מקבל מהמדינה קצבה לצד החזרי נסיעות. המשוקם והמפעל המוגן לא מצויים ביחסי עבודה המוגדרים כחוק, והמשוקם לא מקבל מהמפעל שכר, אלא גמול שיקום של כמה מאות שקלים בודדים בחודש. לאורך השנים, נשמעה ביקורת רבה אודות העבודה במפעלים מוגנים, בעיקר סביב סוגיית יחסי העבודה, השכר והזכויות, וסביב העובדה שבמפעלים מוגנים רבים ישנה תקיעות מסוימת, שעלולה לגרום למטופלים להישאר במקום שנים רבות. הסוגיה הגיעה גם לבית המשפט ונחשפה לציבור בתיק חיים זר.

"הם מקבלים החזר נסיעות וגמול שיקום מעבר לקצבה שהם מקבלים מהמדינה לפי הספק, כשכל עבודה מתומחרת בנפרד. אבל עדיין, מדובר בסכום קטן, שיכול להגיע מקסימום ל-800 שקלים בחודש. זה לא שכר, ואין להם תנאים פנסיונים או זכויות סוציאליות", מסבירה ממן, "אין פה יחסי עבודה, יש פה יחסי שיקום. הם מקבלים טיפול, לכן אין פה שכר ובדיוק בגלל זה אנחנו לא מאפשרים להישאר במפעל לאורך זמן רב. אין סיבה שאנשים יעבדו במפעל מוגן וירוויחו חמישה שקלים לשעה".

ממן מספרת שזו בהחלט בעיה שראתה בעבר: "בגלל זה אנחנו מאוד 'קשוחים' על ההגבלה של זה. אנחנו לא מוכנים להיות מהמפעלים שנתקעים בהם. המטרה של השיקום התעסוקתי הוא להשתלב בשוק החופשי, ומי שאחרי זמן מוגדר מבינים שאי אפשר לעזור לו יותר, עובר למקום אחר שמתאים יותר למצבו. אני בחיים לא אשאיר כאן מישהו רק כדי שאנחנו נתוגמל עליו. מבחינתי זה ניצול. בסוף, המטרה של המקום הזה הוא השיקום, לא המוצר. אז אנחנו לא עובדים ככה. בניגוד להרבה מקומות אחרים, התנועה אצלנו גבוהה מאוד. כשחזרתי אחרי חמישה חודשים מחופשת לידה, כמעט לא נשארו משוקמים שהכרתי".

"אנחנו ארגון שעובד בעיקר עם משתקמים צעירים, ולכן יש לנו את הפריווילגיה להיות מאוד אופטימיים. הם בתחילת חיים שלהם ומגיעות להם הזדמנויות, ואנחנו עוזרים להם לממש את הפוטנציאל שלהם. אנחנו לא עוזרים למצוא עבודה וזהו. אנחנו חושבים על קריירה, על התקדמות ותהליך גם אחרי שהמשוקם מסיים את השיקום שלו פה. אנחנו מחברים ללימודים, שירות לאומי, קורסים, ייעוץ קריירה. כל מה שמשתקם צריך ורוצה כדי להתקדם".

כל משוקם שנקלט במפעל עובר הערכת תפקוד וליווי, במסגרתו הוא נפגש באופן פרטני פעם בשבוע לפחות עם מלווה תעסוקתית. "כשמשתקם מגיע לכאן, בחודש וחצי הראשונים הוא מתחיל להשתתף בסדנאות ועובר תהליך של הערכה תפקודית עם מרפאה בעיסוק. בתום ההערכה, אנחנו עושים פגישת שיקום, בה יוצרים לכל משתקם תוכנית אישית".

המשתקמים עובדים בסדנאות שונות במקביל, ורוכשים מיומנויות בתחומים שונים על פי בחירתם – סדנאות עץ, תפירה, קרמיקה וסדנה כללית. לכל סדנה יש מלווה מקצועי המוכשר הן במקצוע הנלמד והן בליווי המשוקמים בפיקוח עובדות סוציאליות, מנהלת מקצועית ומרפאה בעיסוק. בעתיד הקרוב, מספרת ממן, צפויות להיפתח במפעל סדנאות נוספות. "כרגע המפעל מתרכז בתחום העבודות הפיזיות-יצירתיות. בקרוב תיפתח פה גם סדנת לק ג'ל ואנחנו בתהליך של פתיחת סדנה בעולם המחשבים, שתכלול הכשרה בעיצוב גרפי ובתוכנה וקוד".

במפעל עובדים באופן כללי כ-60 משתקמים. בפועל, מספרת ממן, מגיעים בכל יום בין 30 ל-35 משתקמים, שעובדים במפעל כ-4 שעות ביום. "תמיד יש כאלה שצריך להניע אותם להגיע, ויש את אלה שלא יגיעו. זה חלק מהעניין. לאחרונה הבנו שאנחנו צריכים לחלק את היום שלנו למשמרות כדי להקל על מי שצריך, ועל מנת שלמי שקשה באותו בוקר יהיו הזדמנויות נוספות להגיע".

המוצרים במפעל נדרשים לרמת ייצור גבוהה והם נמכרים ללקוחות פרטיים, לחברות וארגונים. "בנגריה אנחנו מייצרים משחקים לגנים אנתרופוסופיים. בסדנה הכללית אנחנו מייצרים אריזות לחנות הפיצוחים פה למטה. במתפרה אנחנו יוצרים תיקים שיחולקו לעובדים של חברה ביום גיבוש ובקרמיקה ייצרנו מוצרים מיוחדים לפסח", היא מתגאה, "אנחנו כל הזמן מחפשים לקוחות, כי אם יש לנו מחסור בעבודה אנחנו מתקשים ללמד איך עובדים. אנחנו צריכים את העבודה הזאת".

כלל הרווחים של המפעל מגולמים כדמי שיקום למשתקמים ומממנים את התפעול של תוכניות השיקום. "הנהלים של משרד הבריאות אומרים ש-90% מהרווחים צריכים לחזור למשתקמים, ו-10% מהם יכולים לחזור לעמותה. כמובן שמשכורות של אנשי הטיפול והמלווים התעסוקתיים משולמים על ידי העמותה. זה לא נוגע בכלל בהכנסות של המפעל. אצלנו זה כמעט תמיד 100% למשתקמים. וזה לא רק בגמולי שיקום – אנחנו עושים ימי כיף, יש מתנות לחג, תוספת תגמולים ועוד. זה לא שאנחנו לא עושים פה איזו קופה. הרווחים פה לא יהיו עוברים את ה-50,000 שקלים בשנה".

תעסוקת מעבר

השלב השני בשיקום הוא תעסוקה מעברית. מדובר בשלב 'רשות', המיועד למי שמרגיש שהוא צריך שלב ביניים בין העבודה במפעל המוגן לעבודה בשוק החופשי. התעסוקה הנתמכת מוגבלת ל-15 חודשים, כאשר לאחר תום התקופה, במידה והדבר מתאים הן לעובד והן למעסיק, המשוקם יכול להמשיך לעבוד במקום העבודה שלו ולעבור לתעסוקה נתמכת.

"תעסוקה מעברית זה כשאנחנו מגייסים מעסיק שמוכן להעסיק בקבוצה 4-5 אנשים, והם מקבלים ליווי של קבוצה. זה מיועד לחבר'ה שהקפיצה בין מפעל מוגן לתעסוקה נתמכת היא קפיצה גבוהה מדי. הם יכולים להיות מועסקים בתפקידים שונים, אבל חייבת להיות קבוצה באותו מקום. לקבוצה יש מדריך שיקום, שמגיע לשם כל יום ובהמשך 2-3 פעמים בשבוע", מסבירה ממן.

התעסוקה המעברית מתבצעת היום במלונות הירושלמים היוקרתיים וולדורף אסטוריה וענבל, בקבוצות של 15-5 אנשים. "בתעסוקה המעברית המעסיק בהכרח שותף, ומהרגע הראשון הם עובדים מן המניין במקום ומקבלים שכר כמו כל עובד. הליווי יותר אינטנסיבי מהתעסוקה הנתמכת. זה יחסית חדש, אבל יש לנו כבר שלושה מטופלים שסיימו את התעסוקה המעברית, והמשיכו לעבוד במלון בליווי של תעסוקה נתמכת".

"יש לנו היום 160 משתקמים שעובדים בשוק החופשי, שאנחנו מלווים בתעסוקה נתמכת", אומרת ממן בגאווה. מערך התעסוקה הנתמכת נמצא באותו הבניין, בקומה השלישית, במסגרתו המלווים נפגשים עם רכז או רכזת תעסוקה פעם או פעמיים בשבוע. חלק מהמשתקמים הם בליווי גלוי, כשהמעסיק יודע שהם משתקמים, ויש קשר בין המפעל המוגן למעסיק. חלק בליווי סמוי, כשהמעסיק לא יודע.

"יש משתקמים שרואים עליהם שיש איזושהי בעיה. וגם אם יודעים, יש משתקמים שאני מלווה בתעסוקה שהם אנשים תפקודיים, אינטליגנטים ומוכשרים מאוד. יש לי מטופלים שמשתלבים גם במשרות נחשקות עם השכר הכי גבוה במשק כי הם פשוט הכי מוכשרים למקצוע, בלי קשר למוגבלות שלהם. יש לי משתקם סכיזופרן שהוא מהנדס תוכנה באחת החברות היי-טק הגדולות במשק, ומרוויח בחודש מה שאני לא מרוויחה בשנה", היא צוחקת במרירות.

"גם אם ניקח מספר אנשים רנדומליים יהיו להם רמות שונות של יכולות ומסוגלות", היא מבהירה, "בדיוק כמו כל אחד, יש מתמודדי נפש שיכולים להיות דוקטורים באוניברסיטה ויש כאלה שגם עבודה יחסית פשוטה תהיה להם קשה. יש כאלה שהמקסימום שהם יכולים לעבוד זה 4-3 משמרות בשבוע. אני ממש מאמינה שיש משהו מתאים לכל אחד ואחת ושכל עבודה מכבדת את בעליה, כל עוד אדם במקום בו הוא ממצה את הפוטנציאל שלו והוא מחובר לצרכים, לרצונות וליכולות שלו".

פעמים רבות כחלק מעבודתה של ממן היא לכוון את מי שלא יודעים מה הם רוצים, או שיש פער בין הרצונות ליכולות. "אנחנו צריכים לעשות תהליך של הבנה. הרבה פעמים הציפיות שלהם או גבוהות מדי או נמוכות מדי, ואז גם צריך לעשות יישור קו. מה אני כן יכול, מה אני לא יכול. זו לא מודעות פשוטה לאף אחד".

הקשיים והטוב שבגיוון חברתי במקום העבודה

יש גם התמודדות עם סטיגמות, הדרדרויות ומכשולים. "אחת הבעיות העיקריות בכל נושא התעסוקה בבריאות הנפש, זו התמדה. זה אחד הקשיים הכי גדולים שאנחנו נתקלים בהם. כמעט לכל הפרעה או בעיה נפשית, מתלווה דיכאון. הגוון הדיכאוני מאוד מקשה על התמדה. שלא נדבר על הסטיגמה, הקושי להתקבל, להשיג הזדמנויות שוות ועבודות בשכר הולם. אלה דברים מייאשים מאוד, שהרבה פעמים מובילים להידרדרות. בגלל זה, אם משוקם מרגיש שהוא מסוגל לעבוד בלי לתווך את זה למעסיק באשר למוגבלותו, אז אנחנו לא מעודדים אותו אפילו להגיד".

לצד הקושי והמורכבות, יש גם הרבה טוב. "יש חבר'ה שהמעסיקים שלהם מכירים ויודעים את הבעיה וגם הקולגות, והכול בחוץ ופתוח. יש אפילו מקומות עבודה שהזמינו אותנו יחד עם המשתקם לדבר על המגבלה והמודעות אליה. יש מקומות עבודה שפונים אלינו ואומרים לנו תודה, שהמשתקם ששולב הוא חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי במקום העבודה, ושבזכות השילוב שלו מקום העבודה הפך להיות טוב יותר, ומגוון יותר. הייתה לי פעם אחת שלמשוקם היה מקרה של התפרצות בעבודה והחברים לעבודה ידעו איך להתנהג ולתפעל את האירוע, באופן מיטבי וממש הצילו את חייו".

"עוד לא מבינים את השפעת המלחמה על הנפש"

ממן מספרת שלאחרונה, בעקבות המלחמה, העמותה התחילה להתכונן לקבל עוד מאות משוקמים חדשים, ביניהם בעיקר נפגעי פוסט טראומה. "אנחנו עדיין לא רואים את זה, אבל ברור לכולנו שזה יגיע. כבר מגיעים אלינו יותר חיילים עם פוסט טראומה, ובגלל זה לאחרונה פתחנו יחידה שמיועדת לשיקום תעסוקתי למתמודדי פוסט טראומה צבאית. היחידה כבר התחילה לטפל במספר משוקמים, ובימים אלה ממש מתרחבת ומיועדת לקלוט עוד מאות בעתיד. אנחנו ממש עם היד על ההדק בנושא".

"אני לא חושבת שאנחנו עוד מבינים את ההשפעה הנפשית של המלחמה", היא אומרת ונאנחת בייאוש. "היא תהיה ותהיה בגדול". לדבריה, החברה הישראלית צריכה להתכונן לזה שתצטרך לקלוט אנשים עם מוגבלות בסדרי גודל שהיא לא ידעה. "אנחנו אחרי אסון, עם ממשלה שהיא בלשון המעטה מאוד לא חברתית. למשל, אנחנו רואים רק את מקבלי הקצבאות מאז 7 באוקטובר, בנפח של פי כמה וכמה ממה שהיה עד עכשיו, וכמה המדינה מתקשה והקופות בקריסה. אז בשיקום בקהילה? מקומות עבודה? זה עוד הרבה יותר, ובטח שלא מוכנים".